<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הלוקח עובר חמורו שלנכרי, והמוכר לו אע"פ שאינו רשיי, והמשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו (במתנה) [בקבלה], פטור מן הבכורה, שנ' [במדבר ג'] בישראל, אבל לא באחרים. הכהנים והלוים פטורין, מקל וחומר, אם פטרו את שלישראל במדבר, דין הוא שיפטרו שלעצמן. פי' הלוקח עובר חמורו שלנכרי, והוא בכור וקנאו במעי אמו. והאי דנקט חמור ולא נקט פרה, מפרש בפירק' דלקמן [י"ג ע"א] דאיידי (דקוטרן) [דזוטרן] מילי דפטר חמור פסיק שרי ליה, וכל אינך פירקי מיירו בבכור בהמה טהורה. והמוכר לו אע"פ שאינו רשיי, כדתנן בע"ז [י"ד ע"ב] ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה, מפני שנעשת (בו) [בה] מלאכה בשבת. והמשתתף לו, שנותנין מעות בין שניהן וקונין בהמה. והמקבל ממנו, שהחמורה שלגוי, וישר' מקבלה שיהו חולקין בולדות, אבל גוף החמורה לגוי. פטור מן הבכורה, אם אותו עובר שקנה מן הגוי או שמכר לגוי הוא בכור, אינו קדוש, הואיל ויש לגוי חלק בו או באמו. שנ', הקדשתי לי כל בכור בישראל, אבל לא באחרים, גוים. כל הני למה לי, צריכא, דאי תנא לוקח, משום דקא מייתי ליה לקדושה, פי' שיהא שובת בשבת, וכיון דמצוה קא עביד, ליכא למיקנסיה, אבל מוכר, דמפקע ליה מקדושה, אימא ליקנסיה לפדות העובר מן הגוי וליתנו לכהן, קמ"ל. והמשתתף לו, למה לי, לאפוקי מדר' יהוד' דאמ' שותפות גוי חייבת בבכורה, ומעלין אותו בשוה ונותן חצי דמיו לכהן, קמ"ל דפטורה מן הבכורה. והמקבל ממנו, למה לי, משום דקא בעי למיתנא והנותן לו בקבלה, דסד"א הואיל ועיקר בהמה דישראל היא, ליקנסיה דיל' אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי, קמ"ל.
<h2>דף ב:</h2>
אמ' אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע לו בשם ע"ז שלו, והתורה אמרה [שמות כ"ב] (ו)לא ישמע על פיך.
<h2>דף ג.</h2>
אמ' ריש לקיש המוכר בהמה גסה לגוי, קונסין אותו עד עשרה בדמיה. אמ' ר' יהושע בן לוי המוכר עבדו לגוי, קונסין אותו עד מאה בדמיו. והמשתתף לו, וכמה תהא שותפות לגוי ותהא פטורה מן הבכורה, אמ' רב הונא ואפי' אזנו. מתקיף לה רב נחמן ולימא ליה שקול אזנך וזיל. איתמר [רב חסדא אמ'] דבר שעושה אתו נבלה, ורבה אמ' דבר שעושה אותו טרפה, במאי קמיפלגי בטרפה חיה, למאן דאמ' דבר שעושה אותו טרפה, קסבר טרפה אינה חיה, פי' הילכך כמאן דהוי כוליה דגוי, ומאן דאמ' דבר שעושה אותו נבלה אבל טרפה חיה. אמרוה רבנן קמיה דרב פפא הא דרב הונא ורב חסדא ורבה לא פליגי, הא ביה והא באמו, אמ' להו רב פפא מאי שנא הוא דבעינא [שמות י"ג] כל בכור, וליכא, אמו נמי בענן [שם ל"ד] כל מקנך תזכר, וליכא, אלא לא שנא. ר' אלעזר לא על לבי מדרשא, אשכחיה לר' אסי אמ' ליה מאי אמרי בי מדרשא, אמ' ליה [ע"ב] הכי אמ' ר' יוחנן אפילו מום קל. פי' אפילו אין לגוי שותפות אלא אזנו, שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבלה ולא טרפה, אלא מום קל בעלמא, פטורה מן הבכורה, וקמ"ל כדרב הונא ולאפוקי מדרב חסדא ורבה. והאי דתנן רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל, פטור מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין שדומה לאמו חייב, מום קבוע הוי אותו הנדמה להישחט עליו במדינה, שאין בו שום קדושה.
<h2>דף ג:</h2>
ההיא גיורתא, דהוו מסרין לה אחהא חיותא לפטומא, פי' והיו נותנין לה חלק בבהמה ובולדות. אתאי לקמיה דרבא, אמ' ל(י)ה לית דחש לה לר' יהודה דאמ' שותפות גוי חייבת בבכורה, פי' אחיה היו גוים. רב מרי בר רחל, הואי ליה ההיא חיותא, הוה מקני להו לאוניהו לגוים, ואסר להו בגיזה ועבודה, ויהיב להו לכהנים, פי' אע"פ שהיה [מקנה] אזנם לגוים, היה נוהג בהן דין בכור לתתו לכהנים, ולהיות אסור בגיזה ועבודה, כלאי חיותא דרב מרי בר רחל. ומאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים, אמאי מקני להו לאוניהו לגוים, דילמא אתי בהו לידי תקלה. איהכי מאי טע' כלאי חיותיה, משום דקא מפקע להו מקדושתיהו, והאמ' רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. התם מקדושת מזבח מפקע ליה, מקדושת כהן לא קא מפקע ליה, הכא מקדושת כהן נמי קא מפקע ליה. ואיבעיתימא רב רמי בר רחל ידע לאקנויי קינין גמור, וחזי ליה איניש אחרינא ואזיל ועבד, וסבר רב מרי בר רחל מילתא בעלמא הוא דעבד, ואתי לידי תקלה, פי' רב מרי היה מקבל מעות מן הגוים, ועיקר קיניינו שלגוי אינו אלא בכסף, כדאמ' בפירק' דלקמן [י"ג ע"א], והרואה סובר דמילתא בעלמא הוא דעבד, שבדיבור בעלמא היה מקנה להם בלא נתינת מעות, ואזיל איהו ועביד בלא נתינת דמים, שאין זה הקינין כלום.
<h2>דף ד.</h2>
הכהנים והלוים פטורין, מבכור טמאה, מקל וחומר, אם פטרו, הלוים, את שלישראל במדבר דין הוא שיפטרו את שלעצמן. ומקשה אינהו פטור, אדם פטר אדם בהמה פטר בהמה, דכת' [במדבר ג'] קח את הלויים תחת כל בכור בבני יש' ואת בהמת הלוים תחת בהמתם, פי' דמתני' משמע דגוף הלוים פטר בהמת ישר' מפטר חמור, ואינו כן דהא כת' ואת בהמת הלוים תחת בהמתם, ומסיק רבא הכי קאמ' כהנים ולויים פטורין הן עצמן, מקל וחומר, אם הפקיעה קדושתן שללויים את קדושתן שלישר' במדבר, דין הוא שתפקיע את שלעצמן. ואע"ג דבפטר חמור קיימינן, והיכי מצינן לפרושי מתני' בבכור אדם, הכי קאמ' פטורין מכל וכל בין מקדושת עצמן בין מבהמתן, ועיקר מתני' בשביל בהמתן נקט, אלא משום דפט[ו]ר בהמתן לא אתי אלא מהקש פטור דגופן כדבענן למימ', מפרש פטור דגופן. אשכחן אדם, בהמה טמאה מנלן, אמ' קרא [שם י"ח] אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה תפדה. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה, והכי תניא בריש תוספתא דבכורות מפני שהכהנים והלוים חייבין בבכור בהמה טהורה, יכול יהו חייבין בבכור בהמה טמאה, ת"ל [שם ח'] באדם ובבהמה, את שיש לך באדם יש לך בו בבהמה, ואת שאין לך בו באדם אין לך בו בבהמה, יצאו לויים מבכור בהמה טמאה.
<h2>דף ה:</h2>
מתני'. פרה שילדה כמין חמור, וחמור שילדה כמין סוס, פטור מן הבכורה, שנ' ופטר חמור תפדה, ופטר חמור, שני פעמים, עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. ומה הן באכילה, בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהור', אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא, ומן הטהור טהור. דג טמא שבלע דג טהור, מותר באכילה, וטהור שבלע דג טמא, אסו' באכילה, לפי שאינו גידוליו. פי' שתי פעמי', חד בבא אל פרעה [שמות י"ג] וכל פטר חמור תפדה בשה, וחד בכי תשא [שם ל"ד] ופטר חמור תפדה בשה. תנן התם רחל שילדה כמין עז, ועז שילדה כמין רחל, פטור מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין חייב. פי' שדומה לאמו במקצת סימנין, הוא חייב. מנהני מילי, אמ' רב יהודה דאמ' קרא [במדבר י"ח] אך בכור שור וגו', שיהא הוא שור ובכורו שור, בכור כשב שיהא הוא כשב ובכורו כשב, בכור עז שיהא הוא עז ובכורו עז, יכול אפי' יש בו מקצת סימנין, ת"ל אך חלק.
<h2>דף ו.</h2>
איבעיא להו פרה שילדה מין חמור ויש בו מקצת סימנין מהו, רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל הוא דכי יש בו מקצת סימנין חייב, דהא טהורה והא טהורה, הא קדושת הגוף והא קדושת הגוף, אבל הכא דהא טמאה והא (טמאה) [טהורה], הא קדושת הגוף והא קדושת דמים, לא, או דיל' כיון דאידי ואידי בני מיקדש בבכורה נינהו, קדוש. ת"ש פרה שילדה מין חמור, וחמור שילדה מין סוס, פטור מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין חייב. ומה הן באכילה כול', למה לי למיתנא שהיוצא כול', סימנא בעלמא, דלא תחליף לך דלא תימא זיל בתריה דידיה, והאי טהור מעליא הוא, והאי טמא מעליא הוא, אלא זיל בתר אימיה, פי' נתן לך סימן שלא תטעה ותתחלף הגירסא לך על ידי שכחה, ותאמר נלך אחר הולד, ואם הוא מין טמא יהא טמא, ואם הוא מין טהור יהא טהור, קמ"ל.
<h2>דף ו:</h2>
שהיוצא מן הטמא כול'. מנהני מילי, דת"ר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, יש לך דבר שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלהו, ואי זה זה, זה טהור הנולד מן הטמא, או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור, ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, הכי קאמ' דבר הבא ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכלו, ת"ל [ויקרא י"א] גמל טמא הוא, הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור, פי' סתם גמל נולד מן הגמלה הוא, וכת' הוא דמשמע הוא טמא ואין אחר שהוא גמל טמא, וכגון שנולד מן הפרה. ר' שמע' אומ' גמל גמל שני פעמים, אחד גמל הנולד מן הגמלה, ואחד גמל הנולד מן הפרה, פי' שני פעמים אחד בתורת כהנים [שם] ואחד במשנה תורה [דברים י"ד]. ורבנן האי גמל גמל מאי עבדי ליה, חד לאסור עצמו, וחד לאסור חלבו. ור' שמע' לאסור חלבו מנא ליה, נפקא ליה מאת הגמל. ורבנ' אתים לא דרשי. וחלב בהמה טהורה מנלן דשרי, פי' כיון דמתמצה מן החי ליהוי כאבר מן החי. ומסיק מדכת' [שמות ג'] ארץ זבת חלב ודבש, ואי לאו דשרי הוה משתבח לן קרא במידי דלא חזי לן, ואיבעיתימ' [ישעיה נ"ה] מהכא לכו שברו ואכולו ובלא מחיר יין וחלב.
<h2>דף ז.</h2>
אמ' ר' יהושע בן לוי לעולם אינה מתעברת לא טמאה מן הטהור', ולא טהורה מן הטמאה, ולא דקה מן הגסה, ולא גסה מן הדקה, ולא בהמה מן החיה, ולא חיה מן הבהמה, חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו שהיו אומ' חיה מתעברת מן הבהמה, פי' שחולקין בפרק אותו ואת בנו [חולין ע"ט ע"ב] אם אותו ואת בנו נוהג בכוי הבא מן התיש ומן הצביה, אלמא חיה מתעברת מבהמה לדבריהם.
<h2>דף ז:</h2>
בעו מיניה מרב ששת מי רגלים שלחמור מהו, דסוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו, דלא שתו אינשי, פי' והוו להו פירשא בעלמא, כי קא מיבעיא להו דחמור דשתו אינשי ומעלו לירקונא מאי, אמ' להו תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא. ת"ש מפני מה אמרו דבש דבורים מותר, מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן. פי' שאוכלות מפירחי אילנות ומהן נעשה הדבש במיעיהן, ואין ממצות אותו מגופן, וקשיא לרב ששת דאמ' כל (ש)היוצא מן הטמא טמא. ומהדר הוא דאמ' כר' יעקב כול', פי' דשרי דבש דבורים ואסר דבש הגזין וצרעין, דאלמ' סבירא ליה דדבש הגזין וצרעין אסור, אע"פ שאינו מתמצה מן הגוף, לבד שיצא מן הגוף שהוא טמא, ודבש דבורים משום דרחמ' שרייה, וגזירת הכת' היא, דתניא ר' יעקב אומ' אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף, שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה ששרץ עוף טמא משריץ, ואי זה זה זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגזין וצרעין, אמרת לאו, ומה ראית לרבות דבש דבורים ולהוציא דבש הגזין וצרעין, מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי, ומוציא אני דבש הגזין וצרעין שיש לו שם לווי. כמאן אזלא הא דתניא דבש הגזין וצרעין טהור ומותר באכילה, כמאן דלא כר' (אליעזר בן) יעקב, עיין בערך צ"ב בספר המכריע.
<h2>דף ט.</h2>
מתני'. חמורו שלא ביכרה, וילדה שני זכרים, נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה, מפריש טלה אחד לעצמו. שתי חמוריו שלא ביכרו וילדו שני זכרים, נותן שני טלאים לכהן. זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה, נותן טלה אחד לכהן. שתי נקיבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות, אין כאן לכהן כלום. אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים, נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה, מפריש טלה אחד לעצמו, שנ' [שמות י"ג] ופטר חמור תפדה בשה, מן הכבשים ומן העזים, זכר ונקבה, גדול וקטן, תם ובעל מום. ופודה בו פעמים הרבה. ונכנס לדיר להתעשר, ואם מת, נהנין בו. פי' אם ילדה שני זכרים, נותן טלה אחד לכהן, בפידיון, דממה נפשך חד מיניהו בכור, שפטר את הרחם תחלה. זכר ונקבה, ואין ידוע אם יצא זכר תחלה, והרי הוא בכור, או נקבה יצאת תחלה, ואין כאן דין בכורה. מפריש טלה, משום ספק, ומפקיע מעליו קדושת פטר חמור. והוא לעצמו, שהוא עצמו יאכל הטלה, ולא יתננו לכהן, דכהן הוי מוציא מחבירו ועליו הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחלה, ואיסורא ליכא, דאפילו פטר חמור גמור שפדאו שוב אין קדושה לא בו ולא בפידיונו, כדקתני במתני' ואם מת נהנה בו, אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן הטלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא. שתי חמוריו כול', זכר ונקבה, נותן טלה אחד לכהן. [שני] זכר[ים] ונקבה נותן טלה אחד לכהן, דהא חד זכר איכא ודאי בכור, ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאת תחלה, מפריש טלה והוא לעצמו. שני זכרים ושתי נקבות, ספק הן, דשמא כל חדא ילדה זכר ונקבה, ושמא הנקבות יצאו תחילה, הילכך אין כאן לכהן כלום, אלא מפריש עליהן ב' טלאים לאפקועי לאיסוריהו והן (לעצמן) [לעצמו]. אחת ביכרה כול', זכר ונקבה מפריש טלה, והוא לעצמו, דשמא אותה שלא ביכרה ילדה את הנקבה. שנ' ופטר חמור תפדה בשה, ארישא קאי, כלומר מנלן דפדיון פטר חמור בשה, שנ' ופטר חמור תפדה בשה. זכר ונקבה, בין שה זכר בין שה נקבה. ופודה בו פעמים הרבה, אם חזר הכהן ונתנו לו. ונכנס לדיר להתעשר, נפרש לקמן. ומאי דתנן בשתי חמוריו שלא ביכרו [וילדו] שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן, עוד צריך להפריש טלה אחד לעצמו להפקיע מעל השיני איסור פטר חמור, וכן בשתי נקבות וזכר צריך להפריש טלה אחד לעצמו, וכן בשני זכרים ושתי נקבות צריך להפריש שני טלאים לעצמו, אלא שלא חש התנא להשמיענו אלא מתי צריך ליתן לכהן ומתי אינו צריך, ודין מפריש טלה לעצמו כדי להפקיע איסורו מספק מעליו, כיון ששנאו פעם אחת בזכר ונקבה שוב אינו חושש להזכירו בכל מקום, שכבר ידוע הוא דינו בכל היכא דאיכא ספיקא שמפריש טלה לעצמו.
<h2>דף ט:</h2>
מפריש טלה לעצמו, וכיון דלעצמו הוא, למה לי אפרושי, לאפקועיה לאיסורי' מיניה, אלמא כל כמה דלא מפקע ליה לאיסוריה אסור בהנאה, מתני' מני ר' יהוד' היא, דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהוד', ור' שמע' מתיר, וקמיפלגי בהאי קרא דתניא לא תעבוד בבכור שורך [דברים ט"ו], אבל אתה עובד בשלך ושלאחרי', בשותפין, ולא תגז בכור צאנך, אבל אתה גוזז שלך ושלאחרים דברי ר' יהודה, ר' שמע' אומ' לא תעבוד בבכור שורך, אבל אתה עובד בבכור אדם, ולא תגוז בכור צאנך, אבל אתה גוזז פטר חמור.
<h2>דף י:</h2>
תניא תפדה תפדה, תפדה מיד, תפדה כל שהוא, ר' יוסי ביר' יהוד' אומ' אין פדייה פחותה משקל. אמ' מר תפדה מיד, תפדה כל שהוא, פשיט', איצטריך סד"א הואיל ואיתקש לבכור אדם מה בכור אדם אחר שלשים יום ובח(ו)מש סלעים, הכא נמי אחר שלשים יום ובח(ו)מש סלעים, קמ"ל תפדה מיד תפדה כל שהוא. וטעמא דר' יוסי' דכת' [ויקרא כ"ז] וכל ערכך יהיה בשקל הקודש, כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל, ורבנן ההוא בהשג יד הוא דכת', פי' האומר ערכי עלי ואין לו כדי ערך, כת' ביה [שם] על פי אשר תשיג יד הנודר וגו', וכת' בתריה וכל ערכך וגו', דאי לית ליה שוה שקל לא יעריכנו הכהן פחות משקל. אמ' רב נחמן הלכה כדברי חכמ'. וכמה, אמ' רב יוסף אפילו פטרוזא בר דנקא, פי' שה כחוש הנקנה במעה כסף שהיא ששית דינר.
<h2>דף יא.</h2>
ר' יהודה נשיאה הוה ליה ההוא פטר חמור, שדריה לקמיה דר' טרפון, אמ' ליה כמה בעינא למיתבא ליה לכהן, אמ' ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא. אמ' רבה הלכה ברגיא. וכמה, תלתא זוזי, רגיל הכא ורגיל הכא, פי' קרוב לסלע וקרוב לשקל. קשיא היל' אהילכת', לא קשיא כאן בבא לימלך, כאן (בבא) [בעושה] מעצמו, פי' בא לימלך מה יתן לכהן, אמרי' ליה ברגיא, עשה מעצמו, ונתן בר דנקא, לא כפינן ליה למיתן טפי. אמ' ר' יצחק אמ' ריש לקיש מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשוויו. ונכנס לדיר להתעשר. ת"ר כיצד נכנס לדיר להתעשר, אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן, שהרי שנינו הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, פי' אם נתנו ישר' לכהן, שוב אינו נכנס להתעשר לא ביד כהן ולא ביד ישר', ואפי' חזר ישראל ולקחו הימנו או הכהן נתנו לו, שהרי שנינו כול', אלא בישראל שהיו לו עשרה ספק פיטרי חמורים בתוך ביתו, מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו, פי' כגון שהיו לו עשר חמורות וילדו כולן זכר ונקבה, מפריש עליהן עשרה שיין, לאפקועי איסוריהו, ומעשרן לשיין כשאר בהמות חולין והן שלו, והאי מעשר קרב שלמים והוא אוכלו.
<h2>דף יא:</h2>
ואם מת נהנה בו, פי' אם מת השה שפדה בו פטר חמור נהנה הכהן בנבלתו. דמית היכא, אילימא דמית ביד כהן ונהנה כהן, פשיטא ממונא דידיה הוא, אלא דמית בי בעלים ונהנה בו כהן, מהו דתימא כל כמה דלא מטא לידיה לאו דכהן הוא, ויהנה ממנו ישראל, קמ"ל דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי, שיתן אותו לכהן הרגיל ליתן מתנותיו וזכה בו אותו כהן.
<h2>דף יב.</h2>
מתני'. אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, ולא בשחוטה, ולא בטרפה, ולא בכלאים, ולא בכוי, ור' אליעזר מתיר בכלאים, מפני שהוא שה, ואוסר בכוי, מפני שהוא ספק. נתנו לכהן, אין הכהן רשיי לקיימו, עד שיפריש שה תחתיו. פי' ולא בחיה, צבי ואיל. ולא בשחוטה, אפילו שה שחוט. ולא בטרפה, שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה. ולא בכלאים, תיש הבא על הרחל. ולא בכוי, ספק חיה ספק בהמה. ור' אליעז' מתיר בכלאים מפני שהוא שה, דבין רחל בין עז קרויין שה. נתנו ישר' לפטר חמור לכהן, אין הכהן רשיי לקיימו ולהשתמש בו, מפני שפטר חמור אסור בהנאה עד שיפריש תחתיו שה ויפקיע קדושתו. מתני' מני, בן בגבג היא, דתניא בן בגבג אומר נאמר כאן שה, ונאמר להלן, בפסח, שה, מה להלן פרט לכל השמות הללו, פי' דפסח אינו בא עגל וחיה, דכת' ביה [שמות י"ב] שה מן הכבשים או מן העזים, ולא שחוט, דבענ' שחיטה לשם פסח, וכלאים נמי לא, דכלאי' אין קריבין למזבח, כדתניא שור או כשב פרט לכלאים.
<h2>דף יב:</h2>
נתנו לכהן כול', תנינה להא דת"ר יש' שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו, ואמ' לו הכהן תנהו לי ואני אפדנו, הרי זה לא יתננו לו, אלא אם כן פדאו בפניו. אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו כהנים על פטרי חמורים, פשיטא, מהו דתימא היכא דמוחזק לן דמיקרי, אבל בסתמא לא, קמ"ל דמורי ביה היתירא, פי' שהוא אומ' כיון שפדיונו שלי ממוני הוא.
מתני'. המפריש פדיון פטר חמור, ומת, ר' אליעזר אומ' חייבין באחריותו, כחמש סלעים [שלבן]. וחכמ' אומ' אין חייבין באחריותו, כפדיון מעשר שיני. העיד ר' יהושע ור' צדוק על פדיון פטר חמור שמת, שאין כאן לכהן כלום. מת פטר חמור, ר' אליעזר אומ' יקבר, ומותר בהנאתו שלטלה. וחכמי' אומ' אין צריך ליקבר, וטלה לכהן. לא רצה לפדותו, עורפו בקופיץ מאחוריו. מצות פדייה קודמת למצות עריפה, שנ' [שמות י"ג] אם לא תפדה וערפתו. מצות ייעוד קודמת למצות פדייה, שנ' [שם כ"א] אשר לא יעדה והפדה. מצות ייבום קודמת למצות חליצה, בראשנה שהיו מתכונין לשם מצוה, ועכשיו שאין מתכונין לשם מצוה, אמרו מצות חליצה קודמת למצות ייבום. מצות גאולה באדון קודמת לכל אדם, שנ' [ויקרא כ"ז] ואם לא יגאל ונמכר בערכך. פי' כחמש סלעים שלבן דאמרי' לקמ' בפר' יש בכור לנחלה [נ"א ע"א] דחייב באחריותו. כפדיון מעשר שיני, דאם אבד אינו חייב באחריותו, דההוא כסף חייביה רחמ' לאכול בירושלם והא אזל ליה. מת פטר חמור, לאחר שהפריש הפידיון, ועדין לא נתנו לכהן. ר' אליעזר אומ' יקבר, דהואיל והוא חייב באחריות הטלה כמאן דלא אפרשיה דמי. ומותר ישראל בהנאתו שלטלה כמי שלא הפרישו. וחכמ' אומ' אין צריך ליקבר, דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברש' כהן ופטר חמור פדוי. מצות ייבום קודמת למצות חליצה כול', אמרינן עלה בפרק החולץ [יבמות ל"ט ע"ב] שאע"פ שאמרו מצות חליצה קודמת, אין כופין היבם לחלוץ, אלא הכל תלוי כרצונו, ואמרי' נמי התם שחזרו לומר מצות ייבום קודמת, איכשור דרי, מעיקרא סברוה כאבה שאול דאמ' הכונס את יבמתו לשם אישות כאילו פוגע בערוה, ולבסוף סברוה כרבנ' דאמרי יבמה יבא עליה מכל מקום. מצות גאולה באדון קודמת לכל אדם, מפני שהבעלים מוסיפין חומש, ושאר כל אדם אין מוסיפין חומש. אמ' רב יוסף מאי טעמ' דר' אליעזר, דכת' [במדבר י"ח] אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, מה בכור אדם חייב באחריותו, אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו, או מה בכור אדם מותר בהנאה, אף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה, אמ' רבא אמ' קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר. תנן התם הערכין כשעתן, פדיון הבן אחר שלשים יום, ופדיון פטר חמור לאלתר. ורמינהי אין בערכין ובנזירות ובפדיון הבן ובפטר חמור פחות משלשים יום, ומוספין עד לעולם. ואסיק רבא לא קשיא הא ר' אליעזר דמקיש הא רבנ' דלא מקשי.
<h2>דף יג.</h2>
הלוקח עובר פרתו שלנכרי, והמוכר לו אע"פ שאינו רשיי, והמשתתף לו, והמקבל הימינו, והנותן לו בקבלה, פטור מן הבכורה, שנ' ביש', ולא בגוים. הכהנים והלוים חייבין, לא נפטרו מבכור בהמה טהורה, לא נפטרו אלא מפדיון הבן ומפטר חמור. מאי שנא דתני עובר חמורו, והדר תני עובר פרתו, ליתני עובר פרתו דקדושת הגוף והדר עובר חמורו דקדושת דמים, איבעיתימא איידי דחביבא ליה כדר' חנינה, דאמ' ר' חנינה שאלית את ר' אלעזר בבית מותבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, אמ' לו גזירת הכת' היא, ועוד שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ישר' ממצרי', שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לו תשעים חמורים לובין טעונין מכספה וזהבה שלמצרים, מקדים לה, ואיבעיתימא איידי דזוטרן מילה, פסיק שדי לה.
<h2>דף יד.</h2>
מתני'. כל קדשים שקדם מום קבוע להקדישן, ונפדו, חייבין בבכורה, ובמתנות, ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פידיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושין תמורה, ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר. וכל שקדם הקדישן את מומן, או מום עובר להקדשן, ולאחר מכן נולד להן מום קבוע ונפדו, פטורין מן הבכורה, ומן המתנות, ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ חייב, ועושין תמורה, ואם מתו ייקברו. פי' כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן, שלא חלה עליהן קדושת הגוף ליקרב, אלא לימכר ולהביא מדמיהן קרבן למזבח. חייבין בבכורה, לאחר פדיונן אם ילדו. ובמתנות, זרוע לחיים וקיבה, דחולין גמורין הן. ויוצאין לחולין, בפדיונם לגמרי ליגזז וליעבד, כחולין גמורין, משו' דמעיקרא לא חילא עליהו קדושה חמורה. והשוחטן בחוץ פטור, אפילו קודם פידיון, ואפי' הוי מום, כגון דוקין שבעין, דלגבי שאר קדשים מיחייב השוחטן בחוץ, הכא פטור, משום דלא חלה עליהו מתחלה קדושה כל כך. ואין עושין תמורה, נפרש לקמן. ואם מתו, קודם פידיון ייפדו להאכילן לכלבים, דאין קדושתן חמורה, ותו קמ"ל דגרעי משאר קדשים שאין נפדין אלא חיים, שיוכלו לעמוד לפני הכהן בעת הערכתן דכת' [ויקרא כ"ז] והעמיד את הבהמה וגו', והדר והעריך (אותם) הכהן [אותה] הכהן וגו'. חוץ מן הבכור ומן המעשר, שאפילו במומן חלה עליהן קדושה חמורה, דבכור רחם מקדשו, ובמעשר כת' [שם] לא יבקר בין טוב לרע, דמשמע בין תם בין בעל מום קדוש, טוב תם, רע בעל מום. או מום עובר להקדישן, דמום עובר כמאן דליתיה דמי, וחלה עליהו קדושה. פטורין מן הבכורה, כדנפר' לקמן. ואין יוצאין לחולין, ליגזז וליעבד, שאפילו לאחר פידיונן, אסורין בגיזה ועבודה. וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, כגון שנתעברו קודם פידיונן, וילדו לאחר פדיונן. והשוחטן בחוץ, קודם פדיונן. חייב, כרת, ודוקא בדוקין שבעין, דראויין הן לפנים, ואליבא דר' עקיבה דאמ' אם עלו לא ירדו. ואם מתו יקברו, ואין נפדין, דבעו העמדה והערכה. כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות, טעמ' דנפדו, הא לא נפדו, פטורין מן הבכורה ומן המתנות, קסבר קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות. מסייע ליה לר' אלעזר, דאמ' ר' אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה, אמרי לא, קדושת דמים למזבח דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בה רבנן, קדושת בדק הבית לא גזרו בה רבנן. וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, היכי דמי, אילימא דאיעבר ואיתליד לאחר פידיונן, פשיט' חולי נינהו, פי' אחלבן לא בעי, דודאי לאחר פדיונן הוא, שאילו בקדם הקדשן את מומן אמרי' לקמן דאסיר אפילו לאחר פידיונן, והכא שרי, אלא אעובר דאתי ממילא קמיבעיא ליה, ואמ' דאי איעבר ואיתליד לאחר פידיונן חולי הוא, ואפילו בקדם הקדשן את מומן שרי. אלא דאיעבר לפני פדיונן, ואיתליד לאחר פדיונן, פי' דגבי קדם הקדשן את מומן בענן למיסריה, והכא דלא הויא אלא קדושת דמים שרי, דומיא דבהמת קדשי בדק הבית שפדאה מעוברת.
<h2>דף יד:</h2>
ואין עושין תמורה, מאי טעמ' דאמ' קרא [ויקרא כ"ז] (ו)לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע, השתא רע בטוב אמרת לא, טוב ברע מיבעיא, אלא טוב מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו אין עושה תמורה.
<h2>דף טו.</h2>
פטורין מן הבכורה ומן המתנות, מנהני מילי, דת"ר כצבי וכאיל, מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה ומן המתנות, אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות. ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, מנהני מילי, דת"ר תזבח ולא גיזה, בשר ולא חלב, ואכלת ולא לכלביך, מיכן שאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים.
<h2>דף טו:</h2>
וולדן וחלבן אסור לאחר פידיונן, היכי דמי, אילימא דאיעבר ואיתליד לאחר פידיונן, צבי ואיל נינהו, פי' לא מתמה אלא על הולד, דמימילא קא אתי בלי שום עבודה שיעשה בגופה, אבל בחלב אע"ג דאתי לאחר פדיונה, כיון דלאו ממילא קא אתי, אלא צריך לחלוב אותה, כמו שהגיזה אסורה שאסור לגוזזה, כך אסור לחולבה, אבל על הולד שהוא גוף אחר הפורש ממנה ואתי ממילא, מתמה דאמאי ליתסר, צבי ואיל נינהו, אבל גיזה וחלב אע"ג דצבי ואיל נינהו, לא שרנהו רחמ', אלא הרי הן כבתחלה כדדרשי' תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. אלא דאיעבר לפני פדיונן ואיתליד לאחר פדיונן, פי' נראה לי, דוקא דאיעבר לאחר שהוממו שאין אמם ראויה להקרבה, אבל איעבר לפני שהוממו, אע"פ שנולדו אחר פידיון, קדשי וקרבי, דולדות קדשים במעי אמם הן קדושין, וכיון דקדשו משעה שנוצרו, אע"פ שהוממה אמם ונפסלה, העובר לא נפסל, מידי דהוה אולד טרפה, שאם נתעברה ולבסוף נטרפה הולד כשר על גבי המזבח, דלא אמרי' עובר ירך אמו הוא, ואין הלכה כר' אליעזר דאסר ליה, והכא נמי אע"פ שהוממה האם, העובר כשר, וכשנפדת לא חל הפידיון אלא על גופה שנפסל להקרבה, אבל על העובר שראוי להקרבה לא חל, הילכך ראוי הוא להקרבה, ואפילו למאן דאמ' בתמורה בפ' כיצד מערימין [כ"ה ע"א] ולדות קדשים בהווייתן הן קדושין, דהינו בעת לידתן, היה סובר כאן שהולד כשר הוא, דכיון דנוצר בקדושה ראויה, וקימלן דעובר לאו ירך אמו הוא, וכשנפסלה אמו והוממה העובר לא נפסל, אמאי חייל פידיון על העובר שהוא ראוי להקרבה בצאתו לאויר העולם, הילכך לא חייל פידיון אלא על האם ולא על העובר, ולכשיולד העובר כשר הוא להקריבו על גבי המזבח.
<h2>דף טז.</h2>
והשוחטן בחוץ חייב, אמ' רב הונא בדוקין שבעין, ואליבא דר' עקיבה דאמ' אם עלו לא ירדו. פי' דוקין העפעפים, ולהכי קרי להו דוקין, שהן על העין כרקיע, דהכי אמרי' בהגדה העין דומה לעולם קטן, העפעפים כנגד רקיע, והתחתון כנגד הארץ, והלבן שמקיף את העין כים אוקיינוס שסובב את העולם, והשחור שבו שהוא עגול דומה לגלגל חמה. ועושין תמורה, אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה ותמורתן שלאחר פידיונן מתה, היכי ליעביד, ליקרבה, מכח קדושה דחויה קא אתיא, ליפרקה, לא אלימא למיתפש פדיונה, הילכך מתה.
<h2>דף טז:</h2>
מתני'. המקבל צאן ברזל מן הגוי, ולדות, פטורין, ולדי ולדות, חייבין. העמיד ולדות תחת אמותיהן, ולדי ולדות, פטורין, וולד ולדי ולדות, חייבין. רבן שמע' בן גמליאל אומ' אפילו עד עשרה דורות, פטורין, שאחריותן לנכרי. פי' שם לו הגוי בהמותיו בדמים קצובין, ולתת לו אותן הדמים עד עשר שנים, בין מתו בין הוזלו, ואותן הולדות שיהיו להן עד אותו הזמן יחלקו ביניהן. ולדותיהן, שלאותו הצאן כשיגדלו ויבכרו, נפטרו מן הבכורה, דכיון דאי לא יהיב זוזי לגוי תפיש בהמה, ואי לא משכח בהמה, תפיש ולדות, אשתכח דשייך גוי בולדות, הילכך הבכורות שיהיו לאותן הולדות לא ינתנו לכהן דשיכא יד גוי באימן. ולדי ולדות חייבין, ולדי ולדות שלצאן ברזל המגיעות לחלקו שלישראל כשיהיו להן ולדות, הבכורות יינתנו לכהן, דהינו רביעי לצאן ברזל נותן לכהן, דכולי האי לא שייכא יד גוי למיתפש ולדי ולדות. העמיד ולדות תחת אמותיהן, שפתח לו פתח לגוי להיות לו כח בולדות, ואמ' לו אם ימותו הבהמות תיטול ולדות המגיעות לחלקי ויהיו תחת ידי באותן דמים, עד אותו זמן עצמו וולדותיהן נחלוק, השתא אלימא יד גוי טפי ושיכא בדור אחר, הילכך ולדות שלאותן ולדות שהן ולדי ולדות לצאן ברזל פטורין, דשיכא בהו יד גוי, וכשיהא להן בכור לא יינתן לכהן, הואיל ושיכא יד גוי בדידהו, ולדי וולדות שלוולדות, חייבין, דבכור שיהא להן שהוא חמישי לצאן ברזל יינתן לכהן. רשב"ג אומ' אפילו עד עשרה דורות פטורין שאחריותן לנכרי, דלעולם כל מה דמשכח נכרי תפיש. מתני'. רחל שילדה כמין עז, ועז שילדה כמין רחל, פטור מן הבכורה. ואם יש בו מקצת סימנין, חייב. פי' דכת' [במדבר י"ח] אך בכור שור, ודרשי' ביה שיהא הוא שור ובכורו שור, הוא כשב ובכורו כשב, פרט לנדמה. ואם יש בו מקצת סימנין שלאמו, חייב דלא הוי נדמה.
<h2>דף יז.</h2>
רחלו שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו ראשיהן כאחת, ר' יוסי הגלילי אומ' שניהן לכהן, שנ' [שמות י"ג] הזכרים לי"י, וחכמ' אומ' אי איפשר לצמצם, אלא אחד לו ואחד לכהן. ר' טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. ר' עקיבה אומר משמנין ביניהן, והשיני, ירעה עד שיסתאב, [ע"ב] וחייב במתנות, ור' יוסי פוטר. מת אחד מהן, ר' טרפון אומ' יחלוקו, ור' עקיבה אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום. פי' ר' יוסי הגלילי סבר אפשר לצמצם ושניהן קדושים ומשו' הכי כתב הזכרים לי"י, ששני זכרים קדושין כאחת, וחכמ' סברי אי אפשר לצמצם, אלא אחד קדם לחבירו, ואין ידוע אי זהו.
<h2>דף יח.</h2>
ר' טרפון אומ' הכהן בורר לו את היפה, מאי טעמ' דר' טרפון, קסבר ההוא דבריא נפיק ברישא, הילכך קים לן שהיפה הוא הבכור ואין כאן ספק. ר' עקיב' אומ' משמנין ביניהן, אמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן והכהן נוטל את הכחוש, והאי דתנן משמני' ביניהן, דמשמע שמחלקין השומן בין שניהם, אסקה רבא דהכי קאמ' השומן הוא ביניהם, ושניהן עוררין עליו, שזה אומ' השמן שלי וזה אומ' השמן שלי, וכיון שהוא ספק, המוציא מחבירו עליו הראיה. והשיני ירעה עד שיסתאב, דספק בכור הוא, הילכך אינו נשחט תמים, ובאותו שלכהן לא איצט' למימ', דודאי אינו שוחטו עד שיהא בו מום, דבזמן הזה קא מיירי. וחייב במתנות ור' יוסי פוטר, מאי טעמ' דר' מאיר, דהוא סתם מתני', אמ' ר' יוחנן הואיל וכהן בא עליו משני צדדין, דאמ' ליה אי בכור הוא כוליה דידי הוא, ואי לאו בכור הוא הב לי מתנות מיניה, ור' יוסי מאי טעמ', אמ' רבא עשו את שאינו זוכה כזוכה, ואע"ג דלא מטא לידיה, שוויוה רבנן כמאן דזכה ביה ויהביה לכהן במומיה, פי' חכמ' עשאוהו כאילו נתנו לכהן במומו וחזר הכהן ומכרו לו שהוא פטור מן המתנות.
<h2>דף יח:</h2>
מת אחד מהן, ר' טרפון אומ' יחלוקו, וליחזי הי מיניהו מת, פי' שהרי היה סובר שהבריא יוצא תחלה, אמ' בודיא אמ' ר' אמי חזר בו ר' טרפון, פי' חזר בו ממה שאמ' שהיפה הוא של כהן, אלא הדבר ספק, ובהאי ספיקא אמ' דיחלוקו, והאי דאמ' יחלוקו, לאו משום דסבירא ליה כסומכוס דאמ' ממון המוטל בספק חולקין, אלא טעמ' דידיה ודר' עקיבה מפרש בגמרא.
מתני'. שתי רחליו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים [שניהם לכהן, זכר ונקבה הזכר לכהן, שני זכרים] ונקבה, אחד לו ואחד לכהן, ר' טרפון אומ' הכהן בורר לו את היפה, ר' עקיבה אומ' משמנין ביניהם, והשיני ירעה עד שיסתאב, וחייב במתנות, ור' יוסי פוטר. מת אחד מהן, ר' טרפון אומ' יחלוקו, ר' עקיבה אומ' המוציא מחבירו עליו הראיה. וצריכא, דאי אשמעי' קמיתא, בההיא קאמ' ר' עקיבה דתרי מחדא, אבל שתי רחיליו שלא ביכרו דתרי מחדא וחד מחדא, אימא מודה ליה לר' טרפון, דחד דיליד חד (שכיח) [שביח] טפי, ואי אשמעי' הא, בהא קאמ' ר' עקיבה דתרויהו לאו בכור, אבל אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים, אימא מודה ליה לר' טרפו' דחד דלא בכיר (שכיח) [שביח] טפי צריכא.
<h2>דף יט.</h2>
מתני'. יוצא דופן והבא אחריו, ר' טרפון אומ' שניהן ירעו עד שיסתאבו, ר' עקיב' אומ' שניהן אינן בכור, [זה] לפי שלא פטר את הרחם, וזה לפי שקדמו אחר. במאי קמיפלגי, ר' טרפון מספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לא הוי בכור, ור' עקיבה פשיטא ליה בכור לדבר אחד לא הוי בכור. פי' אותו שיצא דרך דופן הוי בכור לולדות ולא לרחם, והבא אחריו הוי בכור לרחם ולא לולדות. ת"ר קדש לי כל בכור, יכול אפי' נקבה במשמע ת"ל זכר, אי זכר יכול אפי' יצאת נקבה לפניו, ת"ל פטר רחם, אי פטר רחם יכול אפי' יצא אחר יוצא דופן, ת"ל בכור.
<h2>דף יט:</h2>
הלוקח בהמה מן הגוי, ואין ידוע אם ביכרה אם לא ביכרה, ר' ישמעאל אומ' עז בת שנתה ודאי לכהן, מיכן ואילך ספק, רחל בת שתים ודאי לכהן, מיכן ואילך ספק, פרה וחמור [בנות שלש] ודאי לכהן, מיכן ואילך ספק. אמ' לו ר' עקיבה אילו בולד בלבד הבהמה נפטרת, היה כדבריך, אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה, טינוף, ובגסה, שיליא, ובאשה, שפיר ושיליא. זה הכלל כל שידוע שביכרה, אין כאן לכהן כלום, וכל שלא ביכרה, הרי זה לכהן, ואם ספק, ייאכל במומו לבעלים. ר' אליעזר בן יעקב אומ' בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זו תיקבר, ונפטרה מן הבכורה. פי' אם לקח עז וילדה לו, ועדין אינה בת שנתה, ודאי לכהן, דאי הות ילדה מקמי האי, לא הות ילדה האי בתוך שנתה זימנא אחריתי. מיכן ואילך, אם קנאה יתירה מבת שנה וילדה, ספק הוא אי ילדה קודם אי לא, דדילמא מקמי דלקחה מגוי הות ילדה, וספק בכור הוי, וירעה וייאכל במומו. רחל בת שתים, שילדה לו בתוך שתי שנים, ודאי בכור הוא, דאם איתה דילדה מעיקרא, לא הות ילדה השתא, דבתוך שתי שנים אינה [יולדת] פעמים. פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן מיכן ואילך ספק, וספק פטר חמור יפריש טלה תחתיו והוא לעצמו. אמ' לו ר' עקיבה אילו אינה נפטרת מן הבכורה אלא בולד בלבד, היה כדבריך, אלא אמרו חכמים סימן הולד בבהמה דקה טינוף, שאם היפילה דם מרחמה אותו דם הוי ולד, ובמקום ולד הוא, ונפטרה מן הבכורה. וסימן ולד באשה או שפיר או שיליא, ושפיר הוא דם שבתוך השיליא, ומשום הכי הכל ספק. זה הכלל כל שידוע שביכרה, או בטינוף או בלידה, אין כאן לכהן כלום, ושידוע שלא ביכרה, לא בטינוף ולא בלידה, הרי זה לכהן, ואם ספק ייאכל במומו לבעלים. ר' אליעזר בן יעקב אומ' בהמה גסה ששפעה חררת דם, דם קשה כחררה הוי סימן ולד, ותיקבר כדין בכור שמת, ונפטרה שוב מן הבכורה.
מיכן ואילך אמאי ספק, הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו, והאי ודאי מילד אוליד. לימא ר' ישמעאל כר' מאיר סביר' ליה דחייש למיעוט. אפי' תימא רבנן, כי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דאיתיה לקמן, כגון תשע חנויות וסנהדרי, אבל רובא דליתיה קמן, לא אזלי רבנן בתר רובא. והא קטן וקטנה דרובא דליתיה קמן, וקא אזלי רבנן בתר רובא, דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דברי ר' מאיר, אמרו לו לר' מאיר יפה אמרתה אין חולצין, איש כת' בפרשה, ומקשינן אשה לאיש, ומה טעם אין מייבמין, אמ' להן קטן שמא יימצא סריס, קטנה שמא תימצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה. ורבנן, זיל בתר רוב קטנים, ורוב קטנים לאו סריסים נינהו, זיל בתר רוב קטנות [ורוב קטנות] לאו אילונות נינהו. אלא אמ' רבא מחוורתא ר' ישמעאל כר' מאי' סביר' ליה דחייש למיעוט. רבינא אמ' אפי' תימא רבנן, כי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דלא תלי בה מעשה, אבל רובא דתלי בה מעשה אימור לא עלה עליה זכר.
<h2>דף כג:</h2>
מתני'. רבן שמעון בן גמליאל אומ' הלוקח בהמה מיניקה אינו חושש שמא בנה שלאחרת היא. נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות מיניקות, ואת שאינן מבכירות, אינו חושש שמא בנה שלזו בא לו אצל (זה) [זו], ושמא בנה שלזו בא לו אצל זו. פי' אין חוששין שמא בנה שלאחרת היה זה שהיא מיניקה, ועדין לא ביכרה, וכשהיא יולדת עכשיו צריך ליתן לכהן, אלא בנה הוא זה, והבא אחריו אין צריך ליתנו לכהן. ודוקא שהיא מניקה, אבל אם יש לה חלב ואינה מניקה, לא, וקסבר חלב אינו פוטר, שהרבה בהמות יש להן חלב אע"פ שלא ילדו. נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות מיניקות, ואת שאינ' מבכירות נמי מיניקות, אין חוששין שמא בנה שלזו בא לו אצל זו, והויין כולן ספק בכורות, אלא את שיונקות מן המבכירות הן בכורות ודאין, והשאר חולין ודאין.
<h2>דף כד:</h2>
[מתני'.] ר' יוסי בן משולם אומ' השוחט את הבכור, עושה מקום לקופיץ מיכן ומיכן, ותולש את השיער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, וכן תולש את השיער לראות את מקום המום. פי' עושה מקום מיכן ומיכן, שמסלק הצמר לצדדין שלא יחתכנו בסכין, והוה ליה גוזז, ואם אינו יכול לסלקו לצדדין, תולש את השיער שמעכב את השחיט', ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא מניחו שם. וכן נמי תולש את השיער לראות מקום המום אם הוא מום קבוע שיהא מותר לישחט עליו. אמ' רב הלכה כר' יוסי בן משולם. בעו מיניה מרב הונא כנגדו ביום טוב מהו, פי' מהו למרוט כנף העוף שעל מקום בית השחיט' ביום טוב, טעמ' דר' יוסי בן משולם משום דקסבר תולש לאו היינו (טעמ') גוזז, וביום טוב אסיר, דהוה ליה עוקר דבר מגידולו, או דילמ' בעלמא קסבר ר' יוסי תולש הינו גוזז, והינו טעמ' דשרי דהוה ליה דבר שאינו מתכוין, וביום טוב נמי דבר שאינו מתכוין הוא ומותר, אמ' להו כנגדו ביום טוב מותר. איתמ' נמי אמ' רב חנניה משמיה דרב כנגדו ביום טוב מותר, פי' ואין זה פסיק רישיה ולא ימות, כיון שאינו צריך לצמר, דומיא דזומר ואינו צריך לעצים, שאינו חייב לר' שמע' משום קוצר.
<h2>דף כה:</h2>
מתני'. שיער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך שחטו, עקביה בן מהללאל מתיר, וחכמ' אוסרין דברי ר' יהודה, אמ' ר' יוסי לא בזה היתיר עקביה בן מהללאל, אלא שיער בכור [בעל מום] שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך מת, בזה עקביה בן מהללאל מתיר וחכמ' אוסרין. הצמר המדובלל בבכור, את שהוא נראה עם הגיזה מותר, ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור. פי' צמר בכור בעל מום שנשר מקצתו והניחו בחלון, לפי שצמרו אסור לגמרי מחיים דבהמה, משום דפסולי המוקדשין אסורין בגיזה ועבודה. ואחר כך שחטו במומו, עקביה בן מהללאל מתיר, דכי היכי דשחיטה מתרת הכל בשר ועור וצמר שעליו, הכי נמי מתרת זה הצמר שנשר ממנו מחיים. וחכמ' אוסרין הואיל ונשר מחיים, דפסולי המוקדשין אסורי' בגיזה ועבודה. אמ' ר' יוסי לא בזה היתיר עקבי', אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת, בזה עקביה בן מהללאל מתיר וחכמ' אוסרין. השתא במת שרי, שחטו מיבעיא, פי' השתא במת אע"ג דטעון קבורה עם צמרו, שרי ההוא דנשר מחיים, שחטו דמותר צמרו בהנאה כל שכן דשרי ההוא דנשר מחיי', אלא הכי קאמ' לא בזה היתיר עקביה וחכמ' אוסרין, דבנשר קודם שחיטה תרויהו שרו, ולא פליגי אלא במת. הצמר המדובלל בבכור, פי' שאינו דבוק בעור אלא נפרד מן העור ודבוק עדין בצמר. את שהוא נראה עם הגיזה מותר, פי' אם נראה שהוא דבוק עדין עם הגיזה לא חשיב כתלוש, וכששחטו מותר, שכמו שכל הצמר שעליו ניתר בשחיטה גם זה ניתר עמו, אבל אם אינו נראה עם הגיזה חשיב כתלוש ומונח בחלון, דפליגי ביה עקביה ורבנן, דעקביה מתיר וחכמ' אוסרין, כדאמ' ר' יהודה דבמונח בחלון [ואח"כ שחטו] פליגי דעקביה מתיר וחכמ' אוסר'.
<h2>דף כו:</h2>
היכי דמי אינו נראה עם הגיזה, אמ' ר' אלעא אמ' ריש לקיש כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו, פי' שנתלש מן העור ונהפך עיקר השיער שהיה דבוק עם העור למעלה, וזה מוכיח שהוא תלוש וכמונח בחלון דמי, שאין השחיטה מתרת אותו ואסור לרבנן.
עד כמה ישראל חייבין להיטפל בבכור, בבהמה דקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום, ר' יוסי אומ' בדקה שלשה חדשים. אמ' לו הכהן בתוך הזמן הזה תנהו לי, הרי זה לא יתן לו, ואם היה בעל מום, ואמ' לו תן לי שאוכלנו, מותר. ובשעת המקדש אם היה תם, ואמ' לו [תן לי] שאקריבנו, מותר. הבכור נאכל שנה בשנה, בין תם בין בעל מום, שנ' [דברים ט"ו] לפני י"י אלהיך תאכלנו שנה בשנה. נולד לו מום בתוך שנתו, מותר לקיימו כל שנים עשר חדש, לאחר שנתו, אינו רשיי לקיימו אלא עד שלשים יום. מנהני מילי, אמ' רב כהנא דאמ' קרא [שמות כ"ב] בכור בניך תתן לי כן לצאנך מלאתך ודמעך לא תאחר כן לשורך. פי' תרי קראי כתיבי, מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי, וסמיך ליה כן תעשה לשורך לצאנך, ודרשי' הכי בכור בניך תתן לי כן לצאנך, דכי היכי דבכור בניך מצותו לאחר שלשים, כדכת' [במדבר י"ח] ופדויו מבן חדש תפדה, אף בכור צאן נמי לאחר שלשים יום, מלאתך ודמעך דהינו ביכורים כן לשורך, דכי היכי דביכורים לאחר חמשים יום, שהרי בפסח התבואה מבושלת, ואין מביאין ביכורים עד שיביאו שתי הלחם בעצרת כדאמרי' במנחות בפרק ר' ישמעאל [ס"ח ע"ב], כן תעשה לשורך. ואיפוך אנא, מסתברא דמוקדם למוקדם והמאוחר למאוחר, פי' המוקדם בפסוק ראשון תנהו למוקדם בפסוק שיני, והמאוחר בפסוק ראשון תנהו למאוחר בפסוק שיני. ר' יוסי אומ' בדקה שלשה חדשים, מפני שטיפולה מרובה, מאי טיפולה מרובה, תנא ששיניה דקות. אם אמ' לו הכהן בתוך הזמן הזה תנהו לי לא יתן לו. מאי טעמ', אמ' רב ששת מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. ת"ר הכהנים והלויים והעניים המסייעין בבית הגרנות ובבית הרועים ובבית המטבחים, אין נותנין להן תרומה ומעשר בשכרן, ואם עשו כן, חיללו, ועליהן הכתוב אומ' [מלאכי ב'] שחתם ברית הלוי אמר י"י צבאות. ובכולן יש בהן טובת הנאה לבעלים, כיצד ישר' שהפריש תרומה מכריו, מצאו ישר' אחר ואמ' לו הילך סלע זה ותנה לבן בתי כהן מותר, ואם כהן לכהן אסור.
<h2>דף כז.</h2>
אמ' רבא תרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות. רב חמא יהיב ליה לשמעיה. אמ' שמואל תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב. רבא מבטלה ברוב, ואכיל לה בימי טומאתו. אמ' שמו' תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. ואמ' שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי באכילה, אבל בנגיעה לית לן בה. אמ' רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן, שקלא לה בריש מסא ושדי לה בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי, כי היכי דלא תשתכח תורת חלה, ואכיל לה כהן גדול. רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קא אזלי בארבא, סליק רב עמרם לאיפנויי, אתאי ההיא איתתא לקמיהו אמ' להו טמא מת מהו שיטבול ויאכל תרומת חוצה לארץ, אמ' ליה רב נחמן [ע"ב] וכי הזאה יש לנו, אמ' ליה רמי בר חמא לא ליחוש ליה לסבא, אדהכי אתא רב עמרם אמ' ליה הכי אמ' רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ. ולית היל' כוותיה, פי' שאפי' טבילה אינו צריך. אמ' מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ, (פי') ולית היל' כוותיה, פי' שאפי' טבילה אינו צריך.
<h2>דף כז:</h2>
הבכור נאכל שנה בשנה, בין תם, בזמן שבית המקדש קיים, בין בעל מום, בין בזמן שבית המקדש קיים בין עכשיו, מדקאמ' נולד לו מום בתוך שנתו, למימר' דלשנה דידיה מנינן, דאם נולד לו הבכור בניסן רשיי לקיימו עד ניסן אחר, ולא אמרי' מתשרי ששלמה שנת מינין העולם שלמה נמי שנת הבכור.
<h2>דף כח.</h2>
נולד לו [מום] בתוך שנתו, פי' אם היה ביד ישראל ולא מצא כהן ליתנו לו, ונולד לו מום בתוך שנתו, רשיי לקיימו כל שנים עשר חדש, ואי לא משכח כהן שחיט ליה וקביר ליה, כי היכי דלא ליתי ביה לידי תקלה שיגזזנו או שיעבוד בו, ואם נולד בו מום לאחר שנתו אינו רשיי לקיימו אלא עד שלשים יום.
מתני'. השוחט את הבכור ומראה את מומו, ר' יהוד' מתיר, ר' מאיר אומ' הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. פי' שמראה כי מום קבוע היה בו, ואפי' הכי היה קונסו ר' מאיר, מפני ששחטו שלא על פי מומחה. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' בדוקין שבעין דברי הכל אסור, מפני שמשתנין, לא נחלקו אלא במומין שבגוף, דר' מאיר סבר גזרי' מומין שבגוף אטו דוקין שבעין, ור' יהוד' סבר לא גזרי' מומין שבגוף אטו דוקין שבעין. תניא נמי הכי השוחט את הבכור ומראה את מומו, ר' יהודה אומ' בדוקין שבעין אסור, מפני שהן משתנין, במומין שבגוף מותר, מפני שאין משתנין, ר' מאיר אומ' אחד זה ואחד זה אסור, מפני המשתנין, פי' דגזרי' שאינן משתנין אטו המשתנין.
<h2>דף כח:</h2>
מתני'. מי שאינו מומחה, וראה את הבכור, ונשחט על פיו, הרי זה יקבר וישלם מביתו. דן את הדין, זיכה את החייב, חייב את הזכאי, טימא את הטהור, טיהר את הטמא, מה שעשה עשוי, וישלם מביתו, ואם היה מומחה לבית דין, פטור מלשלם. מעשה בפרה שניטלה האום שלה, והאכילה ר' טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמ' והתירו, אמ' תודורוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאות מאלכסנדריאה שלמצרי' עד שהן חותכין את האום שלה, בשביל שלא תלד, אמ' ר' טרפון הלכה חמורך טרפון, אמ' לו ר' עקיבה ר' טרפון פטור אתה, שאתה מומחה לבית דין, וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם. תנא כשהוא משלם, משלם רביע לדקה ומחצה לגסה, פי' משלם מחצה, דממון המוטל בספק חולקין, דאיכא למימר אפסדיה, דאי לא שרא האי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור ושרי ליה, והוה אכיל ליה, והשתא בעי קבורה, ואיכא למימר לאו מידי אפסדיה, דדילמא לא הוה מומא, ומומחה גמור לא הוה שרי ליה, ושמא לא הוה נפיל ביה מום קבוע לעולם עד שימות. מאי טעמא, מחצה לגסה ולדקה רביע, אמ' רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בר איקא משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה, פי' משום טורח בהמה דקה שיש בה טורח גדול לגדלה, וזה שהיתיר הבכור הצילו לכהן מטורח גדול, דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו, והיה לו עוד טיפול מרובה עד שיפול בו מום, להכי נגעו בה דלא משלם ליה אלא רביע. דן את הדין כול', לימא תנן סתמא כר' מאיר דדיין דינא דגרמי, אמ' ר' אלעא אמ' רב (כהן) [כגון] שנשא ונתן ביד, בשלמא חייב את הזכאי, משכחת לה דנשא ונתן ביד, אלא זיכה את החייב, היכי דמי, אי דאמ' ליה פטור אתה, והא לא נשא ונתן ביד. אמ' רבינא כגון שהיה לו משכון ונטלו הימנו. טימא את הטהור דאגע בהו שרץ, טיהר את הטמא שעירבן עם פירותיו. מעשה בפרה כול', ותיפוק לי דטעה בדבר משנה הוא, וטעה בדבר משנה חוזר, חדא ועוד דקאמ' ליה, חדא דטעה בדבר משנה חוזר, ועוד אינמי בשיקול הדעת טעיתה מומחה לבית דין אתה, ומומחה לבית דין פטור מלשלם.
<h2>דף כט.</h2>
מתני'. הנוטל שכרו להיות רואה בכורות, אין שוחטין על פיו, אלא אם כן היה מומחה כאילא ביבנה, שהיתירו לו חכמים שיהא נוטל ארבעה אסרות בבהמה דקה וששה בגסה בין תם בין בעל מום. הנוטל שכרו לדון, דיניו בטילין, להעיד, עידותו בטילה, להזות או לקדש, מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, אם היה כהן מטמאהו מתרומתו ומאכילו ומשקו וסכו, ואם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל. פי' הנוטל שכרו להיות רואה בכורות, אין שוחטין על פיו, דדילמ' משום אגרא שרי ליה, אלא אם כן היה מומחה כאילא ביבנה, שהיה חסיד ולא נחשד בכך, והתירו לו חכמ' שיהא נוטל ארבעה אסרות בבהמה דקה, וששה בבהמה גסה. מאי טעמ' האי נפיש טורחיה והאי לא נפיש טורחיה, שצריך לכופתו ולהשליכו בארץ ולבדוק אותו. בין תם בין בעל מום, בשלמא בעל מום דקא שרי ליה, אלא תם אמאי, דאם כן אתו למיחשדיה ואמרי האי בעל מום תם הוא, והאי דקא שרי ליה משו' אגריה, איהכי תם נמי אמרי בעל מום הוא, והאי דלא קא שרי ליה, סבר כי היכי דלישקול אגרא זימנא אחרינא, חד זימנא תקינו ליה רבנן, תרי זימני לא תקינו ליה רבנן.
הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, מנהני מילי, אמ' רב יהודה אמ' רב דאמ' קרא [דברים ד'] ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים וגו', מה אני בחנם אף אתם בחנם. ומנין שאם לא מצא בחנם ילמוד בשכר, ת"ל [משלי כ"ג] אמת קנה. ומנין שלא יאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, ת"ל ואל תמכור. להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, פי' פסולין הן כמימי מערה שאינן מים חיים, וכאפר הכירה שאינו מטהר. ורמינהי המקדש במי חטאת ובאפר חטאת הרי זו מקודשת, אע"פ ישראל. אמ' אביי לא קשיא כאן בשכר הזאה וקידוש, כאן בשכר הבאה ומילוי, דיקא נמי דקתני הכא להזות ולקדש, והתם קתני במי חטאת ואפר חטאת, ש"מ. אם היה כהן מטמאהו מתרומתו, פי' אם היה אותו רואה בכורות או הדיין או העד או המזה או המקדש כהן, וזה המוליכו עמו מעבירו במקום טומאה, שאין דרך אחר' לעבור משם, מטמאהו מתרומתו, ומפסידו שצריך לקנות חולין ביוקר ולוכל, ודמי חולין יקרין מדמי תרומה, שהחולין ראויין לכל, ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים. מאכילו זה המוליכו. ואיהו גופיה היכי אזיל, לבית הפרס דרבנן, דאמ' רב יהודה אמ' שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך, [ע"ב] ורב יהוד' בר אמי משמיה דרב יהודה אמ' בית הפרס שנידש טהור, אינמי בשאר טמאות דלא מוזהר עליהו. ונותן לו שכרו כפועל, תנא כפועל בטל, והא לאו בטל הוא, אמ' אביי כפועל בטל שלאותה מלאכה.
<h2>דף כט:</h2>
מתני'. החשוד על הבכורות, אין לוקחין ממנו בשר צבאים, ולא עורות שאינם עבודין, ר' אלעזר אומ' לוקחין ממנו עורות שלנקבה. אין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי, אבל לוקחין ממנו טווי בגדים ואריג. החשוד על השביעית, אין לוקחין ממנו פשתן אפילו (סרוך) [סרוק], אבל לוקחין ממנו טווי אריג ובגדים. החשוד למכור תרומה לשם חולין, אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח דברי ר' יהודה, ר' שמע' אומ' כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו. פי' כהן החשוד להטיל מום על הבכורות, ועובר על מה שכת' [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו, קרי ביה לא יהיה בו. אין לוקחין ממנו אפילו בשר צבאים, משו' דמיחלף בעגל, שבשר הצבי הוא אדום כבשר עגל, וזימנין דמזבן בשר עגל בכור תם ואומ' שבשר צבי הוא. ולא עורות שאינן עבודין. הא עבודין זבנינן, מאי טעמ', אם איתה דבכור הוה, לא הוה טרח ביה, סבר אי שמעי בי רבנ' מפסדי ליה מינאי. ר' אלעזר אומ' לוקחין ממנו עורות שלנקבה, מאי טעמ', מידע ידיע, ותנא קמא, אם כן זכר נמי חייק ליה לזכרותיה ואמ' עכברים אכלוה, ואידך אכילת עכברים מידע ידיע. ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי, השתא צמר מלובן לא זבנינן, צואי מיבעיא, חדא קתני צמר מלובן מצואתו. אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים, השתא טווי זבנינן, בגדים מיבעיא. מאי בגדים, נמטי. אין לוקחין ממנו פשתן אפי' סרוק, אבל לוקחין ממנו טווי ואריג, השתא טווי זבנינן, אריג מיבעיא, מאי אריג תיכי, פי' שרשראות שעושין מפשתן עד שלא נטוה. החשוד למכור תרומה לשם חולין, אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח, משום קנס, ר' שמע' אומ' כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו, כל לאייתויי מאי, לאייתויי קרבי דגים דמערבי בהו שמן. ההוא טבחא דהוה חשיד לזבוני תרבא דאטמא במדכנתא, קנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי, אמ' ליה רב פפא לרבא כמאן כר' יהוד', אי כר' יהוד' אפילו מים ומלח נמי, לעולם כר' שמע' ובאיסור' גופיה קא קנסינן ליה, סתם דרדקי מיגרו באמגוזי ואזיל ומשכח להו לבני טבחי ומייתו ליה תרבא דאטמא, ומזבין ליה במדכנתא.
<h2>דף ל.</h2>
מתני'. החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות, החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות, ויש חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה, זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. פי' החשוד על השביעית, לזרוע או לשמור פירותיו שלא הפקירם, ורחמ' אמ' מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. אינו חשוד על המעשרות, מאי טעמ', שביעית לא בעיא חומה, מעשר כיון דבעי חומה חמיר ליה. החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, מאי טעמ', דמעשר אית ליה פידיון, שביעית כיון דמיתסרא ליה ולית ל(י)ה פידיון חמירא ליה. החשוד על זה או על זה חשוד על הטהרות, דכיון דחשוד אדאוריתא כל שכן אדרבנ', שאכילת חולין בטהרה מדרבנן היא. ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה, מאי טעמ', נהי דאדרבנן חשי' אדאוריתא לא חשיד, ומאי יש, לאפוקי תרומה טמאה דטומאה דאורייתא היא.
<h2>דף ל:</h2>
ת"ר גר שנתגייר וקיבל עליו דברי תורה, ונחשד לדבר אחד, ואפי' נחשד לכל התורה כולה, הרי הוא כישר' משומד, ונפקא מינה דאי קדיש קידושיו קידושין.
<h2>דף לא.</h2>
כל פסולי המוקדשין נמכרין באטלז, ונשחטין באטלז, ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור ומן המעשר, שהנייתן לבעלים, ופסולי המוקדשין הנייתן להקדש. ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. פי' קדשים שנפל בהם מום, ונפדו, קונין מן הדמים קרבן אחר כיוצא בו, וכיון שהנאתן היא להקדש, רשיי הוא לשוחטן ולמוכרן באטלז, שהוא שוק שלטבחים, ששם יימצאו קונים הרבה וימכרו אותן ביוקר, וגם נשקלין בליטרא שלא יטעה ויזלזל במכירתן, אבל הבכור הנאתו לכהן, שמוכר הבשר לכל מי שירצה, דבשר בכור נאכל לכל אדם, והכהן נוטל דמיו, ומעשר הנאת מכירתו ביוקר לבעליו ישראל היא, ומשום הנאת הדיוטות לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למוכרן באטלז, אלא בביתו, ואע"פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך, ואין נשקלין בליטרא אלא באומד, ואם יפסיד, לית לן בה. ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור, שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא, יכול לשקול בשר בכור כנגדה.
<h2>דף לא:</h2>
הנאתן להקדש, אימת, אילימ' לאחר פידיונן, הנאתן להקדש, הנאה דבעלים היא, פי' כיון שפדאום מחיים ונכנס פדיונן להקדש, מה שנמכרין לאחר מכן אותה ההנאה היא לבעלים, ואלא לפני פדיונן, נשחטין, הא בעו העמדה והערכה, פי' היאך יכול להוציאן לחולין למוכרם לאחר שחיטה, הא בעו העמדה והערכה, דבהמת הקדש אינה נפדת אלא מחיים, דכת' [ויקרא כ"ז] והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך אותה הכהן וגו', הניחא למאן דאמ', בפר' בתרא דתמורה [ל"ב ע"ב], קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, איכא לאוקומי דנפדין ונמכרין לאחר שחיטה, אלא למאן דאמ' היו בכלל העמדה והערכה, מאי איכא למימר. לעולם אחר פדיונן, ומאי הנאתן להקדש, אדמעיקרא, דכיון דשרי להו מר להיות נמכרין באטלז ונשקלין בליטרא טאפי ופריק מעיקרא. חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים, בשלמא בכור באטלז הוא דלא מזדבן, הא בביתיה מזדבן, אלא מעשר באטלז הוא דלא מזדבן, הא בביתיה מזדבן, והתניא בבכור נאמר [במדבר י"ח] לא תפדה ונמכר הוא, פי' דמשמע בעלים אין פודין אותו, אבל נמכר הוא לאחרים משבא ליד כהן, ובמעשר נאמר [ויקרא כ"ז] לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום, פי' דילפי' לא יגאל דמעשר מלא יגאל דחרמים, דכת' בהו [שם] לא ימכר ולא יגאל, הא מילתא איקשיא לרב ששת באורתא ושנייה בקדמיתא מבריתא במעשר בהמה שליתומי' עסיקי', ומשום השב אבדה ליתומים נגעו בה, פי' במעשר בהמה בעל מום שליתומים ואינם יכולין לאוכלו ויסריח והיתירו ליתומים למוכרו, כדתניא בברית' מעשר בהמה שליתומים מוכרין אותו מפני השב אבדה ליתומים, אמ' רבא מאי טעמ' דכת' [שם] והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל, אימתי עושה תמורה מחיים, ואימתי אינו נגאל, מחיים, הא לאחר שחיטה נגאל, ורבנן הוא דגזור לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה, וביתמי אוקמוה רבנן אדאוריתא.
<h2>דף לב:</h2>
מתני'. בית שמי אומ' לא ימנה ישר' עם הכהן על הבכור, ובית הלל מתירין אפי' גוי. בכור שאחזו דם, אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דברי ר' יהודה, וחכמ' אומ' יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום, הרי זה לא ישחוט עליו ר' שמע' [אומ'] יקיז, אע"פ שהוא עושה בו מום. מתני' מני, ר' עקיבה היא, דתניא בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי בית שמי, ובית הלל אומ' אפי' זרים, ר' עקיבה מתיר אפי' גוי. מאי טעמיהו דבית שמי, דכת' [במדבר י"ח] ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה, הקישו הכת' לבכור לחזה ושוק שלשלמים, מה התם כהנים ולא ישראל, אף כאן כהנים ולא ישר'. [ל"ג ע"א] ובית הלל, הני מילי תם, אבל בעל מום כת' [דברים ט"ו] הטמא והטהור יאכלנו, טמא שאינו אוכל בקדשים אוכל בבכור, זר שאוכל בקדשי' אינו דין שיאכל בבכור, ור' עקיב' מתיר אפי' גוי, דכת' [שם] כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפי' גוי, אף בכור אפי' גוי. ת"ר אין מרגילין ביום טוב, כיוצא בו אין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין.
<h2>דף לג:</h2>
בכור שאחזו דם, אפילו מת, אם לא יקיזוהו, אין מקיזין לו את הדם, אפי' במקום שאין עושה בו מום, דיכול לחזור ולהתרפות המכה, והכי מפרש בפר' קמ' דפסחים [י"א ע"א] מתוך שאדם בהול על ממונו אי שריית ליה במקום שאין עושה בו מום, אתי למיעבד במקום שעושה בו מום. וחכמים אומ' יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום, שלא יחתוך ושלא יסדוק את אזנו ואת ניב שפתיו שאין עתיד לחזור ולירפא, דסברי רבנן כל שכן דאי לא שריית ליה במקום שאין עושה בו מום, אתי למיעבד במקום שעושה בו מום, ואם עשה בו מום, הרי זה לא ישחוט עליו (בזמן) [במום] הזה, הואיל והוא הטילו בו, עד שיפול בו מום אחר, ר' שמעון אומ' יקיז אף במקום שעושה בו מום, דקסבר ר' שמע' דבר שאינו מתכוין מותר.
<h2>דף לד.</h2>
מתני'. הצורם אזן הבכור, הרי זה לא ישחוט עולמית דברי ר' אליעזר, וחכמ' אומ' כשיולד לו מום אחר, יישחט עליו.
<h2>דף לד:</h2>
בעא מיניה ר' ירמיה מר' זעירא צרם ומת, מהו לקנוס בנו אחריו, אם תימצי לומר מכר עבדו לגוים ומת, קנסו בנו אחריו, דכל יומא מפקע ליה ממצות, ואם תימצי לומר כיון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו אחריו, דלא עביד איסורא, פי' שאביהן לא עשה עדין שום איסור, הכא מאי, לדידיה קנסוה רבנן, לבריה לא קנסו רבנן, או דיל' לממוניה קנסו והא איתיה. אמ' ליה תניתוה שדה שניתקווצה תיזרע למוצאי שביעית, ניטייבה או נידיירה לא תיזרע למוצאי שביעית, פי' אם נטל קוציה ממנה שהיו תלושין ומפוזרין בה, תיזרע למוצאי שביעית, דליכא למיקנס מידי, דהא לא עבד בשביעית עבודה חשובה. ניטייבה, שנזדבלה על ידי עגלות ומשואות שלזבל. או שנידיירה, על ידי דיר בהמות שמשכיבין אותן בשדה חדש או חדשים כדי לזבלה. לא תיזרע, דקנסינן ליה דעבד עבודה חשובה בשביעית, ואמ' רב אסי נקיטינן הטיבה ומת, בנו זורעה, אלמא לדידיה קנסוה רבנן לבריה לא קנסו. אמ' אביי נקיטינן טימא טהרותיו ומת, לא קנסו בנו אחריו, מאי טעמ' הזק שאינו ניכר לאו שמיה הזק, וקנסא דרבנן היא, לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן.
<h2>דף לה.</h2>
מעשה בזכר שלרחלים זקן ושערו מדולדל, ראהו קסדור אחד, אמ' מה טיבו שלזה, אמרו לו בכור הוא, ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום, נטל פיגיון וצרם באזנו, ובא מעשה לפני חכמים, והיתירו, ראה שהיתירו, הלך וצרם באזני בכורות אחרים, ואסרו. פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה, וקשרו זנבות טלאים זה בזה, ונפסקה זנבו שלאחד מהן, והרי הוא בכור, ובא מעשה לפני חכמ', והיתירו, ראו שהיתירו, הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים, ואסרו. זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור, ושלא לדעתו מותר.
מתני'. היה בכור רודפו, בעטו, ועשה בו מום, הרי זה ישחט עליו. כל המומין הראויין לבוא בידי אדם, רועים ישראל נאמנין, רועים כהנים אינם נאמנים, רבן שמע' בן גמליאל אומ' נאמן הוא על שלחבירו, ואינו נאמן על שלעצמו. ר' מאיר אומ' החשוד על הדבר, לא דנו ולא מעידו. אמ' רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין לאחר רדיפא לא, אלא אפילו לאחר רדיפה נמי מאי טעמ', צעריה הוא דקא מדכר. אמ' רב יהוד' מותר אדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. אמ' רבא גדייא באדניה אימרא בשפתיה, פי' ששפתיו נראין תחילה ואזניו קטנות ואין נראות עד שיוציא כל ראשו, דהוה ליה כילוד.
כל המומין הראויין לבוא על ידי אדם, שיש לומר אדם הטילו בו, כגון נסמת עינו נגדמה ידו נקטעה רגלו נסדקה אזנו. רועי ישראל נאמנין, לומר מאיליהן נארעו לו. רועי כהנים אין נאמנין, דנחשדו בדבר, והאי דנקט ראויין לבוא על ידי אדם, לפי שיש מומין שאין ראויין לבוא בידי אדם, כגון בעל חמש רגלים ועינו אחת גדולה כ[ש]לעגל או קטנה כשלאוז, דהוי מום שאין אדם נחשד עליו. ר' יוחנ' ור' אלעזר חד אמ' רועי ישר' בי כהנים נאמנין, ללוגמא לא חיישי', פי' מתני' דקתני רועי ישראל נאמנין, הכי קאמ' רועים שהן ישראל נאמנין אפי' הן עומדין בבית הכהנים שהבכור שלהן. ללוגמא לא חיישינן, דליחשדיה שמא על ידי אדם בא לו בכונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטנו רבו כהן ויאכילהו ממנו עמו. והא דקתני רועי כהנים אין נאמנין, הכי קאמ' רועים שהן כהנים אין נאמנין, אם הבכור ביד יש' דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו בו, ומימר אמ' האי רועה לא שביק לדידי ויהיב ליה לכהן אחרינא. והוא הדין כהן לכהן, כלומר ומסברא נפקא לן דהוא הדין דכהן רועה אין נאמן להעיד על בכור שלכהן אחר, דחיישי' לגומלין, דסבר אעידנו עכשיו והוא יגמול לי כשיתן לי ישר' בכור תם ואטיל בו מום, יבוא כהן זה ויעידני שמאיליו נפל בו. ואתא רשב"ג למימ' נאמן על שלחבירו, בין רבו בין אחר, דלא נחשדו כהני' אלא על בכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל. ואתא ר' מאיר למימ' החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו.
וחד אמ' רועי ישראל והן כהנים נאמנין, מימר אמ' לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי, רועי כהני' והן ישראל אין נאמנין, דחיישי' ללוגמא, וכל שכן כהן לכהן, דחיישי' לגומלין וחיישי' ללוגמא, ואתא רשב"ג למימ' נאמן הוא על שלחבירו ולא על שלעצמו, ואתא ר' מאיר למימר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו.
<h2>דף לה:</h2>
ואמרי' ר' מאיר הינו תנא קמא, דאומ' דכהן אינו נאמן, איכא ביניהו דר' יהושע בן קפוסא[י], דתניא ר' יהושע בן קפוסא[י] אומ' בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו, פי' כל שהן ואפי' כהנים, אבל כהנים שבביתו לא, תנא קמא אית ליה דר' יהושע ב(י)ן קפוסאי, דאמ' תנא קמא רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים אינן נאמנין, אבל כהנים דעלמא נאמנין ואפי' אבכורות דכהנים, ולא חיישינן לגומלין, אלא (כרועה) [ברועה] דקאי גביה, וקסבר אעיד את רבי והוא יעידני, כשיתן לי ישראל דעלמא בכור, ור' מאיר לית ליה דר' יהושע לגמרי, דכיון דנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפי' כהן דשוק, ואפי' הבכור ביד ישר'.
תניא ר' יהושע בן קפוסאי אומ' בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומ' אפי' בנו ובתו, ר' אומ' אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין. איתמר רב נחמן אמ' הלכה כרשב"ג, רבא אמ' הלכה כר', ופסיק תלמוד' והיל' כרשב"ג, ודוקא בנו ובתו, אבל אשתו לא, מאי טעמ' אשתו כגופו דמיא.
<h2>דף לו.</h2>
איבעיא להו עד מפי עד מהו לעדות בכור, רב אתי אסר, ורב אשי שרי, ומסיק תלמודא והיל' עד מפי עד כשר לבכור. ר' צדוק הוה ליה ההוא בוכר', רמא ליה שערי (כסלי) [בסלי] נצרים שלערבה קלופה, בהדי דאכיל איבזע שפתיה, אתא לקמיה דר' יהושע אמ' ליה כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ, אמ' לו הין. אתא לקמיה דרבן גמליאל, אמ' לו לאו, אמ' לו והלא ר' יהושע אמ' הין, אמ' לו המתן עד שייכנסו בעלי תריסין לבית המדרש, כיון שנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ, אמ' לו רבן גמליאל לאו, אמ' להן כלום יש שחולק, אמ' לו ר' יהושע לאו, אמ' לו רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הין, אמ' לו עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד ר' יהושע ואמ' אילו אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי, היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד.
מתני'. נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא. הכל נאמנין על מומי מעשר. בכור שניסמאת עינו, ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו, הרי זה יישחט על פי שלשה בני כנסת, ר' יוסי אומ' אפילו יש שם עשרים ושלשה אינו נשחט אלא על פי מומחה. פי' נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה לחכם ובעל מום הוא, דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר.
<h2>דף לו:</h2>
הכל נאמנין על מומי מעשר, פי' בעודו תם צריך להעלותו בירושלם ולהקריבו, ועכשיו שוחטו ואוכלו בכל מקום. מאי טעמ' דאי בעי (שרי) [שדי] מומא בכל עדריה. ר' שמלאי ור' יהודה נשיאה אמרי משם ר' יהושע בן לוי התרת בכור (לארץ) בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. אמ' רבא ובמומין מובהקין. תנא שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, ושלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם.
<h2>דף לז.</h2>
מתני'. השוחט את הבכור, ומכרו ונודע שלא הראהו, מה שאכלו אכלו, ויחזיר להן את הדמים, ומה שלא אכלו הבשר יקבר, ויחזיר להן את הדמים. וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו, ויחזיר להן את הדמים, ומה שלא אכלו, הן יחזירו לו את הבשר, והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים, או הטילוהו לכלבים, ישלמו לו דמי טרפה. פי' מה שאכלו הלוקחים אכלו. ויחזיר להם הדמים, משום קנס, דאיסורא ספא להו, ומה שלא אכלו, הבשר יקבר, כדין בכור תם שאסור בהנאה, כיון שלא הראהו למומחה. וכן השוחט את הפרה כול', מכרוהו לגוים, וזילזלו במכירתו, או שהטילוהו לכלבים, ישלמו לו דמי טרפה בזול, והוא יחזיר להם המותר.
על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן הסחוס, אבל לא מן העור, נסדקה, אע"פ שלא חסרה, ניקבה מלא כרשינה, או שיבשה, אי זו היא יבישה, כל שתינקב ואינה מוציאה טיפת דם, ר' יוסי בן משולם אומ' יבישה שתהא נפרכת. פי' סחוס ייקרא גובה האוזן, מקום שיש בו עצם. אבל לא מן העור, הוא הרך התחתון שלאוזן, דהדר בריא, ואין זה מום קבוע, וסתם פגימה משמ' בחסרון וסדיקה בלי חסרון. שתהא נפרכת, כשמ[מ]שמשין בה. ואמאי פסח ועור כת', [כתיב נמי] כי יהיה בו מום, כל מום, פי' כי יהיה בו מום, משמע כל מום, ואימא כי יהיה בו מום כלל, פסח או עור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, פסח ועור אין, אחר לא, כל מום רע חזר וכלל, כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין.
<h2>דף לז:</h2>
ת"ר הסדק כל שהוא, סדק ופגימה בין בידי אדם בין בידי שמים, וכמה שיעור פגימה, כדי שתחגור (בו) [בה] צפורן. ת"ר כמה נקיבת האזן, מלא כרשינה, ר' יוסי ביר' יהוד' אומ' כעדשה, וקרובין להיות דבריהן שוין, פי' כרשינין הן מאכל בהמה, ושיעורן קרוב לעדשים.
<h2>דף לח.</h2>
מתני'. חריץ שלעין שניקב, שנפגם, שנסדק, היה בעינו דק, תבלול, חלזון נחש, עינב. אי זהו תבלול, לבן הפוסק את הסירא ונכנס בשחור, בשחור ונכנס בלבן אינו מום, שאין מומין בלבן.
<h2>דף לח:</h2>
אמ' רב תורא ברא דעינא, פי' הבשר המכסה את העין הנקרא עפעפים. ויש שגורסין ריס שלעין. היה בעינו דק, ת"ר דק משוקע מום, צף אינו מום, והתניא (אפכאי) [איפכא], לא קשיא הא בדק שחור הא בדק לבן, דאמ' רבה בר בר חנה סח לי ר' יאשיה דמן אושא דק שחור משוקע הרי זה מום, צף אינו מום, דק לבן משוקע אינו מום, צף מום, וסימניך ברקא, פי' חולי שבעין מלשון [ב"מ ע"ח ע"א] השוכר החמור והבריקה. חלזון נחש, עינב. איבעיא להו חלזון נחש, או דיל' חלזון או נחש. ת"ש דאמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יונתן בן אלעזר זקן אחד היה בשכונתינו ור' שמע' בן יוסי בן לקוניא שמו, מימיי לא עברתי לפניו, פעם אחת עברתי לפניו, אמ' לי שב בני שב, חלזון זה מום קבוע לשחוט עליו, וזהו נחש שדיברו חכמ', פי' כמין תולעת היא, ועינב הוא כמין גרעינה שלענבה יש בתוך עינו. אי זהו תבלול לבן הפוסק את הסירא ונכנס בשחור, פי' סירה הינו שורה שבעין סביב לשחור והשחור הוא שמשם מראית העין באה, ואם חוט שללבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור, הוי מום. שחור ונכנס בלבן, אם חוט שחור יוצא מן השחור ופוסק בסירה, ונכנס (הלבן) [בלבן], אינו מום, שאין מומין בלבן, דלאו עין הוא אלא שומן עין. מתני' מני ר' יוסי היא, דתניא לבן ונכנס בשחור שחור ונכנס בלבן הרי זה מום דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר לבן ונכנס בשחור הרי זה מום, שחור ונכנס בלבן אינו מום, שאין מומין בלבן. אמ' רבא מאי טעמ' דר' יוסי דכת' [תהלים ע"ג] יצא מחלב עינימו, תרבא דעינא איקרי, עינא סתמא לא איקרי. ור' מאיר מאי טעמ', אמ' רבא מה לשון תבלול דבר המבלבל את העין.
מתני'. חורור והמים הקבועין. אי זהו חורור קבוע, כל ששהא שמנים יום. ר' חנניה בן אנטיגנס אומ' בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמנים יום. ואלו הן המים הקבועין, אכל לח ויבש שלגשמים, לח ויבש שלבית השלחים, או שאכל יבש ואחר כך אכל לח אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח. פי' חורור חולי הוא שיש טיפין לבנות בעין. והמים הקבועין, אתרויהו קאי, אחורור ואמים. בודקין אותו ג' פעמים בתוך שמנים יום, ואם לא בדקוהו, אע"פ שנמצא שם ביום שמנים, לא הוי מום, דשמא בינתים הלך לו וחזר. מים קבועין, שעיניו נוטפות. אילו הן המים הקבועין, כלומ' במאי ידעינן אי קבועין הן או עוברין. אכל לח ויבש שלגשמים, אם האכילוהו לרפואה תבן ומספוא לח, הגדל בניסן, ויבש הגדל בתשרי, והאכילוהו ביחד לח ויבש שלגשמים, שגדל בשדה בית הבעל, או לח ויבש שלשלחים, קרקע שצריכה להשקות, או שלא אכלן ללח ויבש ביחד, אלא אכל יבש ואחר כך לח, לרפואה, אין זו דרך רפואתן, ואע"פ שלא נתרפא בכך אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח, ואם לא נתרפא הוי מום. וכמה מאכילין אותו, אמ' ר' יוחנ' משום ר' פנחס כגרוגרת, אמ' עולא בענן במערבא כגרוגרת בסעוד' ראשונה, או דיל' כגרוגרת בכל סעודה וסעודה, תיקו. בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמנים יום, אמ' רב נחמן ובלבד שיהו משולשין.
<h2>דף לט.</h2>
מתני'. חוטמו שניקב, שנפגם, שנסדק. שפתו שניקבה, שנפגמה ושנסדקה. חיטיו החיצונות שנפגמו, ושנגממו, והפנימיות שנעקרו. ר' חנניה בן אנטיגנס אומ' אין בודקין מן המתאימות ולפנים, ואף לא מן המתאימות. פי' חוטמו שניקב הוי מום. ת"ר חוטמו שניקב זה לזה, מבפנים אין זה מום, מבחוץ הרי זה מום. שפתו שניקבה, אמ' רבא תורא ברא דשפתיה, פי' שורה החיצונה שבשפתו הנראת מבחוץ, אבל אם נפגמה מבפנים, אין זה מום. חיטיו החיצונות, הן שיניו החיצונות הנראות כשפותח פיו, אם נפגמו, או נגממו, שניטלו ראשיהן, ועיקריהן קיימין, ונפגמו הוי שניטל צד אחד שלשן מלמעלה למטה, וחיטיו הפנימיות אם נעקרו לגמרי, הוי מום, אבל אם נפגמו (אינו) [או] נגממו אינו מום. ור' חנניה בן אנטיגנס סבר, אין בודקין מן השינים המתאימות, הן השינים הגדולים, שיש לכל שן שני שרשים הנקראות בלעז משילרי, ומאותם השינים הגדולים ולפנים, אם יש שינים אחרים שאינן מתאימות ונעקרו, לא הוי מום, שאינן נראות, וגם המתאימות עצמן אם נעקרו, לא הוי מום, שאינם נראות.
<h2>דף לט:</h2>
מתני'. נפגם הזובן, והערוה שלנקבה במוקדשין, נפגם הזנב מן העצם, אבל לא מן הפרק, או שהיה ראש הזנב מפצל את העצם, או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע. אמ' ר' אלעזר נפגם ולא ניטל, כיס ולא זכרות. אמ' ר' יוסי בן המשולם מעשה בעין בול באחד שנ(י)טלו זאב, וחזר לאיתנו. פי' זובן הוא הנרתק שהגיד חבו[י] בתוכו. והערוה שלנקבה במוקדשי', בית הרחם שלנקבה שנפגם בשלמים או בחטאת הוי מום. נפגם הזנב מתוך העצם, אבל לא בין פרק לפרק. (והדר) [דהדר] וברי. או שהיה ראש הזנב מפוצל מן העור ומן הבשר, ונשאר שם העצם לבדו, או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע הוי מום. תנא אצבע שאמרו, אחת מארבע בטפח שלכל אדם. אמ' ר' אלעזר אם נפגם הזובן קצתו, הוי מום, אבל אם ניטל כולו, לא הוי מום, דהדר וברי, ודוקא הזובן שהוא כיס לזכרות, ולא זכרות עצמו, שאם הזובן קיים ונפגם ראש הגיד לא הוי מום, מפני שאינו נראה. מעשה בעין בול שנטל הזאב לכל הזובן וחזר לאיתנו.
<h2>דף מ.</h2>
מתני'. אין לו ביצים, או אין לו אלא ביצה אחת, ר' ישמעאל אומ' יש לו שני כיסים יש לו שני בצים, אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת. ר' עקיבה אומ' מושיבו על עכוזו וממעך, אם יש שם ביצה סופה לצאת. מעשה שמיעך ולא יצאת, ונשחט ונמצאת דבוקה בכסלים, והיתיר ר' עקיבה, ואסר ר' יוחנן בן נורי. השתא אין לו אלא ביצה אחת הוי מומא, אין לו כלל מיבעיא, חסורי מיחסרא והכי קתני, אין לו שני ביצין בשני כיסין אלא בכיס אחד, אינמי שני כיסין וביצה אחת, פי' הכיס שלבהמה הוא חלוק לשנים ונראת בו שורה עמוקה באמצעיתו. ר' ישמעאל אומ' אם יש לו שני כיסין, בידוע שיש לו שני ביצין, כיס אחד בידוע שאין לו אלא ביצה אחת, ואתא ר' עקיב' למימר בידוע לא אמרי', אלא מושיבו על עכוזו וממעך, פי' על עגבותיו, אם יש שם ביצה סופה לצאת.
מתני'. בעל חמש רגלים, או שאין לו אלא שלש, ושרגליו קלוטות כשלחמור, והשחול, והכסול, אי זהו שחול, שנשמט' יריכו, וכסול, שאחת מיריכו גבוהה. פי' בעל חמש רגלים פסול, כמו בעל שלש, דכל יתר כנטול דמי. אי זהו שחול, שנשמטה יריכו, שיצאת מנקב כף הירך, וכגון דלא איעכול ניביה, דאי איעכול ניביה, טרפה נמי הוי כדאמרי' באלו טרפות [חולין נ"ה ע"ב] האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה, והני מילי דאיעכול ניביה. שאחת מיריכיו גבוהה, בוקא דאטמא שלירך זו עולה למעלה על הגב יותר מחברתה. אמ' רב הונא לא שנו אלא חסר ויתר ביד, אבל ברגל טרפה נמי הויא, דכל יתר כנטול דמי. ושרגליו קלוטות כשלחמור. אמ' רב פפא לא תימא דעגילן ולא סדיקן, אלא כיון דעגילן אע"ג דסדיקן.
מתני'. נשבר עצם ידו, ועצם רגלו, אע"פ שאינו ניכר. מומין אלו מנה איילא ביבנה, והודו לו חכמים, ועוד שלשה הוסיף, אמרו לו לא שמענו אלא את אלו, את שגלגל עינו עגול כשלאדם, ופיו דומה כשלחזיר, ושניטל רוב המדבר שללשונו. בית דין שלאחריה' אמרו הרי אלו מומין. אינו ניכר מי הוי מומא, אמ' רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו וניכר מחמת מלאכה, פי' כשעומד על רגליו אינו נראה, אבל כש(ה)מהלך נראה, וההילוך קורא מלאכה שהוא מלאכת הרגל. את שגלגל עינו עגול כשלאדם, למימרא דלאו הינו אורחיה, ורמינהי המפלת כמין בהמה וחיה ועוף בין טמאין בין טהורין, אם זכר תשב לזכר אם נקבה תשב לנקבה, אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה דברי ר' מאיר, ואמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' הינו טעמ' דר' מאיר הואיל וגלגל עינו דומה לאדם. אמ' רב יוסף לא קשיא, הא באוכמא הא בציירא, פי' הא באוכמא, שחור שלעין הבהמה אינו עגול כשלאדם. הא בציירא, כל בית מושב העין והלובן והסירא קרי צירא, וההוא ודאי עגול כשלאדם. ופיו דומה לשלחזיר, אמ' רב פפא לא תימא.
